מאת: רון בן-יאיר בן 42 , תל אביב
אחרי טיול בחוף המזרחי עם בת זוגתי נועה, הגענו למלבורן בספטמבר 9102 והשכרנו דירה באזור של פיצרוי, ומיד התאהבנו בעיר המיוחדת הזאת …
נועה ואני היינו צריכים לחזור לתחילת שנת הלימודים האקדמיים בתחילת נובמבר – אני למשפטים ומנהל עסקים והיא לעיצוב וצורפות ב’בצלאל’ .
חשתי שאני צריך לחוות עוד את העיר כי היה לי קצר מדי, אז נשארתי כמה שיכולתי ונועה חזרה לארץ לפני.
כשנשארתי לבד, ימים מיוחדים עברו עליי בפיצרוי, אהבתי את הגיוון האנושי הסימטאות שמלאות גרפיטי, האווירה השכונתית, מן הכלאה מושלמת של לונדון וניו יורק… יש שם ”סצינה” מרתקת ומבחינתי לחוות עיר מגורים שהיא לא תל אביב זאת חוויה אדירה
השכונה נמצאת ליד האוניברסיטה כך שהאזור מלא סטודנטים ואירועים ספונטניים כמו, שווקי יד שנייה, אמנות ודוכני אוכל בחניון אקראי. ’מלבורן במקסימום’.
הייתי לומד במקביל בבית ספר לאנגלית אקדמית כדי להעשיר את השפה.
ובמשך הימים לקראת חודש אוקטובר הגיע חג ראש השנה וכמובן כמו כולנו בעיקצוץ יהודי בבטן הלכתי בעקבות התפוח בדבש והגעתי לביתם של הרב דודו ושרה היקרים בקולפילד.
התקבלתי בחיבוק הדוב של דודו שהעביר בי זרמי אנרגיה של בית.
באווירת השמחה של השנה החדשה שבפתח העברנו ערב חזק שהביא איתו תפנית להמשך שהותי בעיר.
הערב הזה הגיע לי כמו השפיץ שבמחט, הוא היה גדוש בתוכן ומהות, מלווה ב’לחיים’ שאיחדו את הלב והשכל
ומכיוון שהתגוררתי יחסית רחוק מבית חבד הציע דודו שאשאר לישון למעלה כי יש אחלה ספה ומחר יש עוד ’סיבוב’ … אז למה לי לחזור. היה נשמע לי טוב, למי יש כוח לשבת שעה ברכבת עכשיו- אז לקחתי החלטה וזרמתי על הישארות ליומיים הבאים. נתתי לעצמי להרגיש בבית. תנועה נעימה של נחת הגיעה עם ההחלטה, בין התהיות על חזרה/עבודה/לימודים היה לי נעים הניתוק המחשבתי, התמסרתי ’לחגיגה’ ולרעיון.
בוא נגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שחגגתי חג יהודי בדרך שהיא לא מסתכמת בארוחה אצל סבתא עם הבני דודים ובטוח שהמרחק הוסיף להפוך אותו למיוחד, אך מעבר לכך נקלעתי לסיטואציה לא צפויה ותוך כדי תנועה למדנו על החג בהיבט הפנימי שלו מתוך תורת החסידות .
קלטתי בהדרגה בחג הזה שהיהדות הזאת שמכרו לי עד היום הייתה מאובנת ונוקשה, שאי אפשר להתחבר אליה בלי כיפה וציצית, זאת שנתפסה אצלי כעטיפה, כ-’לייף סטייל’, כדת מפחידה ומגבילה, מציעה עומקים מטורפים.
לפתע מצאתי שם שיחרור אדיר, היא קיבלה חיות: פסיכולגיה של עצם הנשמה, תוכן רוחני [ופרקטי] – האירו לי ”בואנה יש כאן מהות מאחורי הסיפורים על אברהם, משה ושות’ מהתיכון”, יש כאן שיא של שכליות והגיון .
מפגש חדש ומעורר עם המקורות שלי ובמיוחד עם אותו החג ראש-השנה .
הנחת והמרחק עזרו לי לשחרר מעגל אנרגטי פנימי וציני שהייתי מוצף בו .
במהלך החג הכרתי אנשים שונים בקהילה היהודית אוסטרלית המיוחדת, שנתנו לי שיעור בהכנסת אורחים אמיתית בלב רחב.
המפגש היה מעשיר: חשיפה לאורח חיים בשיא העוצמה הרוחנית והגשמית. ועדיין אצל כולם יכולת לזהות את הזיקה לארץ, עם כל הטוב שאוסטרליה מציעה.
ואחרי חג ראש השנה עמדו בפתח שאר החגים, יום כיפור,סכות,שמחת תורה.
לאחר צלילת בכורה ראשונה מוצלחת ואחרי שיחת נפש עם דודו החלטתי לוותר על השכירות בפיצרוי לתקופת החגים ולעבור לבית חב”ד לחודש .חשתי אמביוולנטיות אך עדיין נסחפתי בסקרנותי.
אוכל להעיד שאפילו ההכלאה המושלמת של ניו-יורק ולונדון שהייתה בפיצרוי לא הגיעה לעוצמות שהיו ברחוב בלקלבה אצל דודו בחגים, בוא נגיד שאם יש אלוהים הוא היה והינו במס’ 371. [ יוכלו להעיד גם נהגי ה- mart של קווי 3a, 61 שנתקלו במעגלי הריקודים שלא פסקו בחודש אוקטובר על פסי המסילה ] .
יש משפט שהלך ובא בתקופתי שם: ”שמחה פורצת גדר” ואכן הייתה פריצה, אהבת חינם מעבר לגבולתיי ומעבר לדעת, שיצאה החוצה ופנימה, חיבור נקי עם הזולת ועם עצמי .
מלבורן הנפלאה מציע הרבה אפיקי תרבות מוצלחים ובילויים שלא מביישים את תל אביב בשיאה, הרי אומרים שמלבורן הטובה בעולם בהרבה היבטים,ובאבסורדיות את הכיוון הזה שהיא הציעה- לא ראיתי מגיע.
שבעיר המגניבה הזאת אתפס ב”אפיק תרבות” האחרון שחשבתי שיכה בי, שהרי אני פיזית ונפשית כ”כ רחוק ממשהו שתמיד היה קרוב
מה שהיה אדיר שזה באמת היה כל-כך כיף: הלימוד, העומק, האנשים, הארוחות. השמחה הכי מזוקקת שחוויתי, תרבות יהודית נוגעת ומאווררת, חכמה ומדייקת, השראה אמיתית.
היה לי כיף לפגוש משהו חדש- כי אנחנו הישראלים, ליבנו עמוס, אנחנו באים ממציאות גסה ומחוספסת, באים עם האג’נדות הפוליטיות,עם השיוון בנטל, השירות הצבאי והשיח המעייף על מה נכון ומי צודק ומפספסים לפעמים את הנקודה ששווה התייחסות.
הנקודה שהתבהרה לי היא שלעיתים אנחנו זקוקים ’למורה נבוכים’ אחד שיחבר אותנו לעצם נשמתנו ,למקור. בעיקר בימים אלו של מתח שיא בין דתיים וחילוניים, מתח של ”הכל או כלום” של הקצנות, בגלל ראייה מצומצמת.
ומה שכן : קיימים שבילי זהב שאפשר לצעוד בהם שבילים שנותנים מענה לחיים גבוהים מכל הגדרה ומיסגורים שעושים.
קראתי קטע של ההיסטוריון האמריקאי ויקטור דיוויס הנסון שחידד לי : ”מה שמחליש ולרוב הורס חברות מערביות, אינם ברברים המתקרבים באופק, מגפות או פלישות, אלא שביעות רצון עצמית ודרישות לא הגיוניות מהחברה להגיע לשלמות אוטופית. מאמצים כאלו הם הפוכים לטבע האנושי ולרוב מובילים לתוצאות של מדיניות חברתית ופוליטית הרסנית, להתרוששות וקריסה. הפוליס ההלני, האימפריה הרומית וביזנטיון נשחקו לבסוף מכיוון שכל אחת מהן בשאננותה שכחה את הערכים עליהם נבנתה התרבות המצליחה מלכתחילה.”
לכן היה נדרש מבחינתי התבוננות מחודשת על כל העסק הזה – הערכים עליהם נבנתה התרבות המצליחה מלכתחילה: מה אנחנו? ומי אנחנו?
ואילו אבני יסוד הטמנתי בשביל ? כי אני בחור ישראלי ציוני שהפקיד את היהדות שלי איפשהו בכספת מאחורי החומות ומידי פעם בעיקר בחגים ואירועים, משכתי החוצה חלק מההפקדה השתמשתי והחזרתי. שהאוטומט לפחד ’מההדתה’ זורמת בעורקיי ואוי לשטריימל בלי הסיגנון המאיים על הסטייל המיוחד שלי, שבטעות לא נישאב למכונת ”ההחזרה בתשובה” המשומנת שלהם, שחלילה אם אפתח ספר עם תוכן אלוהי ייפול עליי כיפה מן השמיים ותיצמד לי לראש כמו דבק מגע . ( שמהתבוננות המחודשת והמעמיקה אין לי מושג מה זה בכלל ’הדתה’ … )
לדוגמא :
אף אחד לא סיפר לי שהרמב”ם כתב בעצם את ”מורה נבוכים” כתגובה לאריסטו.
והרבגוניות של הרבי מליובאוויטש המיוחד במינו. שפותחים את מאמריו ממש כמו ’נשר בשמים’. וצאו מתמונה חיצונית שמסתכמת בעוד סניף של חבד וארוחת שישי . נסו לצלול פנימה . שאלתי את עצמי מה דוחף אותם להקרבה כזאת? אותם מנהיגים/שליחים שמגיעים לרמת כזאת של מסירות. מה הם לומדים ?
דחיפה לנקודה האישית והייחודית של כל אחד בפני עצמו ועבודת השליחות שלו בעולם . (ולאו דווקא מכוונת לפתיחת עוד סניף חדש של חב”ד. זה שייך לעבודת שליחות האישית של כל אחד מאיתנו .)
’הבעל שם טוב’ . ’בעל התניא’ .
שאיבן גבירול היה משורר אדיר וזה לא רק רחוב .שמהות אדירה יש מאחורי ’פרשת השבוע’ עם הוראה פנימית לאותו השבוע .
שכל המשנה מלאה במריבות בין רבנים חלקן מצחיקות, חלקן עצבניות, חלקן משונות לגמרי. ואפילו דף גמרא מאתגר .
ועוד מנהיגים רוחניים מבית שמכניסים זוויות וחיות שלא הכרנו .
( ולאחר חוויות שעברתי במזרח, בודהיזם , ספרים שונים וחיפוש מתמיד אחר חוכמה שתרחיב . יש משהו שהוא חיבור לשורש היהודי, ההיסטוריה שהיא שלנו של כולנו. כמו ’לפתוח את המקרר של הבית’ )
מהחוויה שלי אותם מורים מודעים לאופי האנושי – לחולשותיו ולכן מקבלים כלים מן הנלמד שמשנים חיים: בזוגיות, בעסקים, בלימודים, ברגעים הקטנים. מרחיבים את התודעה. מורידים את ’על מודע’ ומעלים את ’התת מודע’ להכרה שמנהלת אותנו ביום יום.
ללא שום קשר לדת מקבלים עקרונות מנחים לחיים שמחים, עם תוכן, מחוברים לנקודה האינסופית שבתוכנו. קריטי. במיוחד בדור שלנו בתרבות השפע שלעיתים קרובות מבלבלת מחלישה את הרוח ומקהה את הלב .
ולעיתים אני מייחס לעולם החומרי הזה את הערך הגבוה ביותר ואז מוסיף להרגיש פחד וחרדה.
מוסיף להיות קורבן לנסיבות, עבד לטבעה ההפכפך של החומרנות.
הקשר למקור הפנימי האמיתי שלי הוא הדרך היחידה להשתחרר באמת מהפחד ע”י הכרה שאנחנו חלק בלתי נפרד מתוכניתו של הטבע.
גיליתי שהלימוד זה מפתח שמתיר בסבלנות את הספקות הכובלים אותנו, כי הפחד משגשג בתוך החשיכה והבילבול, אבל נמוג לאורה של הבהירות. הלימוד מבחינתי= בהירות
עם הזמן ולאחר החגים התחלתי לעבוד בבית-ספר יהודי בשכונה והחלטתי להישאר ולדחות את הלימודים. יצאתי מגבולותיה של צורת מחשבתי, מחוקיות ומשוואות החברה,
והכל הסתדר בדרך מושלמת ועל-טבעית כך שיכולתי להמשיך ולרכוש נקודות חוכמה שהיו קריטיות עבורי לתחילת חיי : יותר מכל תואר אקדמי, שאמנם אכן מקנים שם ידע. אך לאו דווקא חשיבה ביקורתית ,חוכמה וערכים אמיתיים לחיים.
הופתעתי שמצאתי את השדות הכי רחבים של שמחה ויופי ברדיוס שכונתי וזה עוד אחרי טיול בשדות של אוסטרליה.
מתוך אותה צלילה פנימה בכליי החסידות שאין לה סוף.
נתתי לה להגיע טהורה שלא מתלכלכת משיח שגוי. ובזכות אנשים מדוייקים שהיו בזמן ובמקום הנכון שהפגישו אותי עם אותו שביל זהב.
מעבר להיותה העיר מלבורן מיוחדת, שבטוח תעביר אותכם אם תרצו או לא את מה שיש לה להציע, ניתן למטייל ולמתגורר הזדמנות נדירה למפגש עם מקורותיו, דווקא שם. רחוק מכולם. יש באוסטרליה משהו שנותן להיות בקשב ליקום ולהשתחרר ממערכת פנימית המשתעבדת למה נכון עכשיו, כי זוהי היציאה האמיתית מהעבדות של המיצרים לחירות. מתוך אותה עבודה פנימית .
בין חיפושיי העבודה תתפסו איזה טעימה, תפתחו מאמר של הרבי, ספר של ’בעל התניא’ שיכול לקרב אותכם אל הנביעה העצמית שלכם אל המעיין.
זהו הקשר בין עברי לעתידי זה הדרך שלי להיות שייך לעצמי, ממש למקורות העתיקים שלי.
ואז במילא הכל יסתדר בצורה הכי טובה שתוכלו לדמיין. עם הכלים הנכונים והפרקטיים.
כי כל השאלה היא: איך אני מגיע למגרש החיים ? הרי העבודה תגיע, וגם הזוגיות, והטיול שאני ממשיך מכאן ושאר המסגרות שניתנות אצלי לפיתוח- אבל איך אני פועל שם?
כאחד היצורים בטבע?
או כמי ששליט על חושיו בטבע, בהכרה, ואז אין אפשרות לשלוט עליו. כמנהיג. בשמחה. הדבר תלוי בנו הוא בתוכנו, אנחנו חלק אלוהי, רק צריך לגלות אותו ע”י רצון ויגיעה.
כי צריך להבין שהעולם עומד עלי ולא אני עליו.
